חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' בוכניק

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן ביום 26.10.10 (להלן: "פסק הדין") ואשר במסגרתו נמחקה התביעה בלא צו להוצאות.

במסגרת תיק זה התבררה תביעה אשר הגישה המשיבה ובמסגרתה עתירה לחיוב המבקש בתשלום סך של 11,440 ₪ בגין שירותים שהוענקו למבקש. בדיון מקדמי אשר התקיים ביום 23.5.10 ניתנה למבקש רשות להגן ולצדדים ניתנה ארכה להידברות ביניהם. בהחלטה נוספת מיום 23.5.10, נקבעו סדרי הגשת התצהירים ומועד לישיבת ההוכחות ליום 29.11.10.

בעקבות החלטה זו הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית ביום 5.10.10. התובעת מצידה, לא הגישה כל תצהיר מטעמה.

ביום 25.10.10, הגישה המשיבה בקשה למחיקת התביעה בלא צו להוצאות ובבקשתה, ציינה המשיבה כי הבקשה מוגשת בהסכמת המבקש. על יסוד בקשה זו ניתן ביום 26.10.10 פסק דין שלפיו נמחקה התביעה בלא צו להוצאות.

בעקבות פסק הדין, הגיש המבקש ביום 2.1.11 בקשה לביטולו. לטענת המבקש, מעולם לא ניתנה על ידו הסכמה למחיקת התביעה בלא צו להוצאות וההליכים הממושכים גרמו לו להוצאות רבות אשר מן הדין להשית על המשיבה. בהחלטה מיום 3.1.11 התבקש המבקש להבהיר כיצד מוגשת הבקשה זמן רב כל כך לאחר שניתן פסק הדין ובהודעה מיום 13.1.11, הבהיר המבקש כי פסק הדין נשוא הבקשה הומצא לו רק בסוף נובמבר 2010 וטען כי האיחור בן מספר ימים בהגשת הבקשה נבע מהיעדרות המבקש מהארץ עד ליום 26.12.10. הודעת המבקש מיום 13.1.11 לא נתמכה בתצהיר.

בתגובה מיום 30.1.11, טוענת המשיבה כי במשך מספר חודשים מאז הישיבה המקדמית נוהלו מגעים במישרין בין המבקש אישית לנציגי המשיבה ובמהלכם כלל לא ציין המבקש את עובדת היותו מיוצג. אף ההסכמה למחיקת התביעה בלא צו להוצאות, ניתנה על ידי המבקש אישית בשיחה עם ב"כ המשיבה, שלכן הוגשה הבקשה.

עתירת המבקש לביטול פסק הדין מסתמכת על תקנה 201 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). לטענת המבקש, לא היה הוא מודע כלל להגשת הבקשה למתן פסק הדין ולא כל שכן שלא נתן הסכמתו לויתור על הוצאותיו כאמור באותה בקשה. פסק הדין איפה, ניתן לשיטתו במעמד צד אחד שלכן עתר לביטולו.

דא עקא, שלפי תקנה 201 בתקנות ניתן להגיש בקשה לביטול החלטה שנתקבלה במעמד צד אחד בתוך 30 ימים מיום שהומצאה ההחלטה. בעניין דנא, ניתן פסק הדין ביום 26.10.10 ולפי הרישום בתיק בית המשפט הומצא לב"כ המבקש ביום 8.11.10. בקשה לביטול פסק הדין היה לפיכך על המבקש להגיש עד ליום 8.12.10 אולם הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה רק ביום 2.1.11.

כללי סדרי הדין קובעים מסגרת דיונית מוגדרת להליכים המשפטיים וזו מאפשרת פעולה תקינה של המערכת השיפוטית תוך שמירה על זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין והבטחת "יומם" בבית המשפט. כללים אלו קובעים אף מסגרת מועדים סבירה לניהול ההליכים ולסיומם. התעלמות ממסגרת הזמנים אשר קבועה בתקנות פוגעת בצד שכנגד, אשר עלול להידרש לעניין שחלף זמנו. התעלמות ממסגרת זמנים זו פוגעת גם בציבור שכן היא מונעת פעולה יעילה של מערכת המשפט והבטחת הכרעה סופית במחלוקות בתוך זמן סביר (ראו למשל רע"א 1415/04 יוסף סרביאן נ' ניסן סרביאן [פורסם בנבו]).

בעניין דנא, הוגשה הבקשה באיחור על פניה, כאשר אין בה כל ניסיון להסביר מתי הומצא פסק הדין למבקש וכיצד הדבר מתיישב עם מועד הגשת הבקשה. למעלה מכך, בהבהרה מיום 13.1.11 מאשר המבקש כי הבקשה הוגשה באיחור. המבקש טוען כי פסק הדין הומצא לו רק בסוף נובמבר 2010, אולם איננו מציין את מועד ההמצאה, איננו מתייחס למועד הנקוב באישור המסירה המצוי בתיק בית המשפט ואף איננו מצרף תצהיר להודעתו. חמור מכך, המבקש מודה שאף לשיטתו הוגשה הבקשה לאיחור אך עובדה היא שכלל לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשתה.

הנה אשר נקבע בבית המשפט העליון לעניין איחור בהגשת בקשה:

"אשר ליתר טענותיו של המבקש; סבורני כי מי שפונה בבקשה כלשהי לבית המשפט שומה עליו לפעול במסגרת המועדים אותם קצב לו המחוקק או בית המשפט עצמו, בין היתר, כדי לאפשר לבית המשפט ליתן הכרעה מהירה, יעילה וצודקת בסכסוכים המגיעים לפתחו. אומנם, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) מסמיכה את בית המשפט להאריך מועדים, אולם בית המשפט לא יפעיל סמכותו אלא אם כן הוגשה על ידי המבקש בקשה להארכת מועד ... את הבקשה להארכת מועד יש להגיש ללא שיהוי, עובר לתום המועד, בסמוך לפקיעתו או כאשר המבקש נוכח לדעת שלא יהיה מסוגל לעמוד במועד שהוקצב לו [ראו: ע"א 725/81 ענבתאויי נ' חסון, פד"י לו(4) 663, 668 (1982) (להלן – עניין חסון)]. בענייננו, המבקש לא רשאי היה להגיש את הודעתו באיחור מבלי לבקש את רשותו של בית המשפט המחוזי להארכת מועד, ואין נפקא מינה מהו הטעם שגרם לאיחור בהגשתה. אין בעובדה כי האיחור לא היה משמעותי, כטענת המבקש, כדי לרפא את הפגם בהתנהלותו של המבקש" (רע"א  6241/08 ד"ר חדד זילבר נ' חן אהרוני [פורסם בנבו])

קשה להבין מדוע זה התעכב המבקש בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין וקשה שבעתיים להבין מדוע לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשתה הבקשה גם כאשר הובהר לו הקושי הטמון בכך בהחלטה מיום 3.1.11. התוצאה הינה על כל פנים איחור ניכר בהגשת הבקשה בלא כל בקשה להארכת המועד. מחדל זה כשלעצמו מצדיק את דחיית הבקשה.

ראוי לציין כי התנהלות המשיבה בכל הכרוך בבקשה למחיקת התביעה מעוררת תהיות לא מבוטלות. קשה להבין כיצד מציגים ב"כ המשיבה הסכמות אליהן הגיעו עם המבקש במישרין אף שזה מיוצג, כאשר בבקשה כלל לא מצוין שמו של ב"כ המבקש וכאשר מגעיהם הישירים עם המבקש עומדים לכאורה בסתירה לסעיף 25 (א) (1) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. לנוכח נסיבות אלו לא יחויב המבקש בהוצאות על אף דחיית בקשתו זו.

אשר על כן נדחית הבקשה לנוכח האיחור בהגשתה ובלא צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"א, 30 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: